"אני זוכר", ארה"ב, 2015, שעה ושלושים ושש דקות

מחר נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לא בכדי, יעלה באותו היום לאקרנים הסרט החדש "אני זוכר" (Remember) העוסק בדרכו שלו עם זיכרון השואה.

לא מדובר בסרט שואה "קלאסי" כמו 'רשימת שינדלר' או 'הפסנתרן' המופתיים שמציגים סיפורי שורדים בזמן התרחשותם, אלא סרט בקצב איטי יותר עם סוף כה מפתיע ומרתיע שהוא מבלבל ומטלטל את הצופים שלא יכלו לצפות לכזו התרחשות דרמתית וטראגית.

כבר כשחשבנו ש"לא יוכלו להפתיע אותנו יותר" בסרטים אודות נושא השואה, "אני זוכר" עושה זאת באופן מקורי.

הבימוי של אטום אגויאן ("שבויה") מדוייק, מרחיב ומכווץ את החושים ברגישות הנדרשת. ובתפקיד הראשי כריסטופר פלאמר משחק את הגיבור זאב גוטמן בצורה מרגשת ומעוררת אמפטיה, ביחד עם מרטין לנדאו (משימה בלתי אפשרית המיתולוגית של שנות ה-60) המשחק את מקס.

שניהם דיירי אותו בית אבות והיו באותו הזמן באושוויץ. זאב סובל מדמנציה שמתבטאת באובדן זיכרון בכל פעם שהוא נרדם, יחד עם זאת גופו הרועד עוד מאפשר לו תנועה במרחב ומקס הוא חברו אשר מרותק לכיסא גלגלים עקב בעיות בריאותיות קשות.

מקס הוא המוח שמניע את גופו של זאב למשימה – לאתר ולנקום בסוהר הנאצי ששלח את בני משפחותיהם למותם. בכדי להתמודד עם אובדן הזיכרון של זאב, מצייד אותו מקס במכתב עם הסבר והוראות ביצוע ויעדים מפורטים.

בסגנון "מומנטו" זאב אף מנסה לרשום על ידו "הסתכל על המכתב" פן ינמנם בדרכים הארוכות במסעו ובשניות ישכח את ייעודו. חדור מטרה הוא מדעדע באיטיות, הולך מעבר לגבולות מדינה ובתוך בתי זרים. כאחרון הסוכנים הסמויים הוא מתקדם וצולח אתגרים וכישלונות עד לקרישנדו המותח לו – לא ציפינו.

התכונה המרכזית של הגיבור היא כאמור הדמנציה שלו, ועל אותו מצלול ומשקל יש לנו התכתבות עם התכונה הדמונית = השטנית של הנאצים. זהו משחק מילים רב משמעות והסרט משתמש בהן בצורה שיכולה להיראות פשטנית אך הדרש שלה עמוק מכך. מה שנראה מצד אחד של המתרס הוא תמונת מראה הפוכה של הצד האחר.

כך זה בא לידי ביטוי גם בסצנה עם מפל המים על קיר בית המלון בו זאב מבקר: דמותו מטושטשת דרך המים, כאילו מוכה ורדופה מהעבר, מעורפלת וחלושה ממחלותיו בהווה, ולוטה בערפל עם הצלחתו בעתיד למול משימת חייו האחרונה.

קשה מאוד לספק פרטים נוספים על מנת שלא לקלקל את העלילה המבריקה אך מדובר באחד הסרטים הטובים בזאנר בו צפיתי לאחרונה.

פס הקול לא היה מיטבי. לעיתים המוסיקה שליוותה את זאב הלבוש כאירופאי מבוגר ומכובד היתה מעודנת ומפוייסת מידי ולא תמיד סינכרנה לי בצורה ברורה את רוח הדברים. זה לא שלא היו באסים להעצמת הדרמה בסרט, כגון בסצנות בהן "החיה" שבזאב פורצת החוצה ואז הצלילים נהיו צורמים יותר לטובת הדיסוננס והמתח. אך בכלליות העוצמות האינסטרומנטליות היו נמוכות מידי לטעמי. מי יודע, אולי זה מכוון בשביל שאזדהה עם זאב הדמנטי והמבולבל.

כאמור אמנם אין כאן ויז'ואלים של מחנות ריכוז ואולם הבמאי, ברוב חוכמתו, ידע לקחת מוטיבים "שואתיים קלאסים" (מקלחת, כלבי זאב, פנסי רציפים ועוד) ולשתול אותם בצורה עדינה ומחוכמת לאורך הסרט. הדמיון והקונוטציות שלנו, ביחד עם דין נוריס מ"שובר שורות" המככב גם הוא בסרט לאורך מספר דקות משמעותיות במיוחד, השלימו את העבודה.

הקהל נמשך להביע המון אמפטיה למול פעולותיו של זאב הבודד שבמקביל לחיפושו אחר הנאצי הנמלט מסכן את חייו, נופל ונפצע, שוכח ונזכר, פוחד וחסר אונים, מתגבר וממשיך הלאה. משפחתו מודאגת, לא מבינה לאן נעלם מבית האבות ומחפשת אחריו נואשות.

צילומי התקריב לפנים הזקנות שמביטות אלינו מפני השחקנים בגיל השלישי שבסרט מעוררות לעיתים חוסר נוחות לאור ההזדהות שאנו חשים, בין אם מהיותנו בגיל קרוב לכך בעצמנו, בעלי הורים הנמצאים כבר בגיל זה או סתם יהודים הצופים בסרט, ספוגים בזיכרון הלאום של אבותינו ומורשתנו.

העוצמה בצפייה בפיצר כזה לא עושה הנחות. ושוב אציין, הסוף הוא זה שבאמת בועט לכם בבטן. הוא מראה לכם שגם ממרומי הגיל המופלג האמת לא עושה הנחות וטבעה לצאת לאור. היא אינה מתחשבת או מרחמת על אף אדם, אפילו אם אנחנו נוטים לחטוא בכך בעצמנו ולשכוח. בסוף בסוף, זוכרים.

אני ממליצה מאוד על צפייה ב"אני זוכר" ועל רקע יום השואה, ההעדפה הקולנועית הזו על פני כל שוברי הקופות הקבועים, גם מתבקשת.

ציון 8.4 בסולם קאיכטר.