"גרימסבי" (The Brothers Grimsby) , ארה"ב , 2016, שעה ועשרים ושתים דקות

לפניכם סרט לא חינוכי בעליל, מופרע ומפיל מצחוק שמומלץ ורצוי להרחיק ילדים מסביבתו, אבל לא אם אתם ילדים בלב – כי יש מצב שאתם תעופו עליו!

הגיבור שלנו הוא נובי בוצ'ר, בידו בקבוק בירה קבוע, ריצ'רץ 'פתוח וכרס תפוחה. מוקף בחברים בבר כדורגל אנגלי רועש, ללא עבודה, טקט, או נימוסים זו הדמות החדשה של הגאון הקומי סשה ברון כהן ששיחק, כתב והפיק בחסד רב, והיא מעוררת צחוקים רבים ואמפטיה לצד גועל וסלידה.

הפעם הוא הצליח לדחוק עוד יותר את גבולות תת הז'אנר של עצמו ויצר לא סתם פיצר שובב אלא אחד שהוא גס וחצוף מאוד, ובצורה מבלבלת מהנה ומבחיל כאחד.

יש לנו פה סרט קולח וזורם, עם אלמנטים שמשלבים ריגול אקשן וקומדיה, המון הומור פיזי וניבולי פה שוודאי גרם לארגוני זכויות בע"ח, זכויות פליטים וארגוני הורים לפנות לגילדת השחקנים האמריקאית עם מכתבים זועמים ביותר.

הכוכב שלנו נובי גר עם חברתו מאותגרת הרזון והקלאס (רבל וילסון) ו- 11 ילדיהם הפרחחים והאהובים בעיר גרימסבי אנגליה. הוא באמת מאמין שהוא הוא חי את החלום – אוהד כדורגל מושבע שכל היום מתבטל בבר השכונתי עם חבריו הכרסתניים והחוליגניים.

למרות כל העושר הרוחני והתרבותי הזה רק דבר אחד חסר לו וזה אחיו הקטן סבסטיאן (מארק סטרונג) שהופרד ממנו בילדות. א הנה היום הגיע ולאחר 28 שנים האחים בוצ'ר סופסוף מתאחדים. המפגש בין השניים יוצר ספירלת מצבים בלתי נמנעת עם השתלשלות נסיבות הזויה ומבדרת ביותר.

בסטיאן הקטן פנה לקריירה של סוכן חשאי של ה-mi6 , הסוכנות החשאית הבריטית, ואילו נובי שלנו גדל להיות "הטופ של הזבל הלבן האנגלי הטיפוסי וגאה בכך", כך במילותיו שלו. את הסרט מלווים רגעי פלשבק "נוגים" מזיכרונות הילדות של השניים ואנו מקבלים תובנה לדרך בה בחרו "להתפתח" (במקרה של נובי זה לא קרה).

ההבדלים לא נגמרים שם וכל אחד מצג כישרונות ייחודיים בתחומו – נובי מתמחה בהפרחת זיקוקי דינור מישבנו החשוף, וסבסטיאן מאומן בחיסול אויבים כמו היה במשחק מחשב.

האיחוד המרגש קורה, איך לא, בנסיבות הכי לא מתאימות שהורסות לסבסטיאן את המשימה החשאית שהיה אמור להוציא לפועל, דבר שגורם לשניהם לברוח על חייהם (ומפנלופה קרוז) ולנסות לעצור התקפה של טרוריסטים בגביע העולם, כי כדורגל זה המקום הכי קדוש.

נובי מפתיע עם כישורי צלפות והופך לפרטנר לא רע לאחיו. ביחד עם חבריו הרבים ויכולתו להכיל הרבה צרות (גם בעכוז) ייתכן והם יצליחו להציל את האנושות. ב'גרימסבי' הוולגריות והמופרעות עולים שלב. זוג אשכים בפנים (מה שנקרא תבילת תה), משיכה חייתית, מעשים מגונה בדמות קרטון של קטין, ופילים.

אלוהים אדירים הפילים, זה הופך כבר לסרט אדום. מי שטרח לספור וודאי ספר עשרות הטיות של השורש ד.פ.ק, וז.י.ן, יש פה אלימות משולבת בהומור (כי אנשים מתפוצצים זה מצחיק), חרמנות וגישה מאוד פתוחה למציצות, מההיבט הרפואי והבריאותי כמובן.

ולא נשכח את החשד הבריא לגילוי עריות, והקורבנות שזרקו עליהם כלבים מחלונות, או פשוט נמעכים ע"י ילד מסכן גם מהמזרח התיכון, גם בכיסא גלגלים וגם חולה באיידס שנזרק מהקומה העליונה. מי שמחפש פוליטיקלי קורקרטי כנראה התבלבל באולם הקולנוע.

הגיבורים הם לא היפים, הרזים ובטח שלא החכמים, אלא הם עבי כרס ו"מובילי" מעמד הפועלים, או כפי שהחברה של נובי ביטאה זו פואטית – i`m not pregnant just fucking fat!"". אז נסכם שזה סרט שחוגג את הטימטום, הישירות והמזל הטוב, וכמו שאומרים – "יותר מזל משכל", זה פה בגלונים. ברון כהן לא התעלה על עצמו או הביא דמות חתרנית עם מסר פוליטי אלא יצר דמות זולה רווית קללות, אלימות וביטויי סקס מביכים בעליל משולבים אבל עדיין מצליח לו עם שילוב סגנונו הקליל וההומוריסטי.

ציון 8.3 בסולם קאיכטר!