"דדפול", ארה"ב, 2016, שעה וארבעים ושמונה דקות

מספיק לראות את קטע הפתיחה כדי לקלוט את האיכות המופרעת, המבריקה ושוברת התבניות של סרט האקשן המד"בי הזה. כתוב כמו מופע סטנד אפ ומבוסס על הקומיקס של מארוול, זה סרט שונה מכל סדרת גיבורי העל, מתחשב באינטליגנציה של הקהל שיודע שהוא מתוחכם, משעשע ומצחיק בטירוף, עשיר בהומור אמריקאי מופרע. הכל תודות לגיבור הלא קונבנציונאלי שלנו – וייד וילסון אותו משחק בגאונות ובקלילות Ryan Reynolds (שכבר הופיע בעבר בסרטי X-MAN).

וייד הוא איש כוחות הביטחון המיוחדים לשעבר וכיום עובד כ'שרירן להשכרה' אשר מתאהב בוונסה (Morena Baccarin) פרוצה עם אטיטוד ציני ולשון מהירה. מושלמים ביחד, ואחרי כמה סצנות מיטה לוהטות ושובבות במיוחד העתיד נראה ורוד, אבל דווקא אז וייד מגלה כי יש לו מחלה סופנית.

יש בניסיון נואש להציל את חייו הוא מוסר את גופו לידי מוטנט על מרושע בשם אגאקס ((Ed Skrein שבמקום שיגאל אותו מסתבר כי שיקר לו ומטרותיו הן להפוך אותו לחייל על להשכרה, משועבד לכל המרבה במחיר. הוא עובד עינויים בשביל לגרום לגן המוטנטי לפרוץ ממנו, ובתום תהליך הטרנספורמציה הנוראי הזה הוא הופך לאלטר אגו שלו – דדפול, בעל יכולות החלמה כבן אלמוות ומעוות לחלוטין בפניו ובגופו.

הוא מצליח לפרוץ את דרכו מהכליאה הכפויה ולתכנן את נקמתו תוך כדי שהוא מסתייע בברמן השכונתי שלו ובשני מוטנטים שמופיעים בסרט ללא הסבר קודם מלבד היותם חלק מהחבר'ה של X-MAN – 'קולוסיוס' הענק העדין המתכתי ו- 'מגה סוניק טינאייג' ראש נפץ', מתבגרת שמפוצצת עליך אם אתה מעלה לה ת'סעיף, ובמילים של דדפול – "להפקה לא היה מספיק תקציב לשכור עוד גיבורי על".

אנחנו נהנים מהם בעיקר בשלב הלחימה כשדדפול נעזר בכישוריהם להביס את אגאקס הסוציופת ואנגל העוזרת המרושעת שלו. במשך שנתיים הוא עוקב מרחוק אחר ונסה אהובתו שנאלץ לנטוש, לאחר שחיצוניותו שונתה ללא היכר, והדחף לחזור אליה חזק מהפחד שלו מדחייה. כך שבין הסכינים, המכות והרובים יש מוסר השכל חיובי שהאהבה מנצחת הכל. אין פה תיחכום או מטרות נעלות של עלילה עם מסר, זה סיפור נקמה בסיסי, עם אקשן שמבויים לעילא, מופרז באלימות גראפית אבל לא מזוויע ברמה מרושעת.

יחד עם זאת לא סתם הסרט דורג בדירוג R לגיל 16 ומעלה ויש בו רמות קשות של אלימות, לדוג' – גופות מתרסקות לצורת עיסה על שלטי חוצות, ירי ברקה, עריפת ראש עם טסה של גלגל, שיפוד בעכוז, חורים מתרפאים וחזרה לחיים אחרי אינספור שריפות ומיתות. יש גם הרבה שפה גסה שלא פונה לחוש האסטטי של כל אחד. מי שלא בקטע של הסאב טקסט מההפאנצ'ים לא בהכרח יתלהב ואף ירגיש מותש מהקצב המהיר של דדפול הנוירוטי.

מצד שני הדינאמיות והתיזמון הקומי שבתסריט כאילו ומזריק לך סטרואידים ואדרנלין ישר לקרנית – הכל מתקתק וזורם וההשקעה של הפוסט פרודקשיין מעניק לסרט את הגוון הקומיקסי הקליל שלו. היקום של מארוול הכניס לז'אנר הסופר-הירו דמות ייחודית פארודית ומעניינת שהרבה יותר אנושית מכל מה שהכרנו עד היום, העולם שלו מוכר לנו עם המון רפרנסים לדור שנות ה-80 עם פריס ביולר, שינייד אוקונור, האלבום הראשון של "Wham", ויש כמובן גם קמאו של סטן לי, חובה לאוהדים הותיקים.

הייחודיות מתבטאת גם באקט 'שבירת' הקיר הרביעי כאלמנט קומי של פנייה ישירת אל הצופים כאילו הוא יודע שאנחנו מסתכלים עליו. גם בקומיקס הראשון מ-1991 הוא מדבר אל הקוראים ומכניס אותם לעלילה ופה בסרט הוא מקלף מסטיק מעדשת המצלמה בשביל שנראה טוב יותר, מקריין לנו את כל סיפור ההשתלשלות האירועים ומדריך אותנו דרך את התהליך שלו. הוא מציג במילותיו שלו איך איבד את זהותו כאדם והפך לגיבור על, או יותר נכון – אנטי גיבור, החל מבחירת שמו, בחירת תחפושת העל שלו, סגנונו האישי ועד סטייל ההריגה הווירטואוזי שלו.

מארוול פשוט שידרגו פה את דמות הילד הרע שלהם – מושחז עם הומור שחור, סוג של אופטימיסט נצחי, מתחכם, סרקסטי ומאוד דומיננטי.It`s a one man`s show רוב הזמן. יש גם טיפה של זחיחות שיכולה לרגעים להמאיס אבל הכריזמה החזקה מושכת אותנו לפינה שלו כל הזמן, או כשם שדדפול מנסח את זה – "I may be super, but I'm no hero" .

ציון 9.7 בסולם קאיכטר!

נקודות ירדו על השילוב הציני בין הומור לאלימות שהופך אותנו לקהי חושים בנושא. אין פה דרמה, עומק או עלילה שתמשך לנצח אבל במדדים של פאן ואקשן זה באמת בטופ, מומלץ בטירוף ולגמרי נכנס לאולסטאר Can`t wait for the sequel!